מלאכה ושפה
לא עיטור, אלא דיבור
באזרבייג'ן השטיח נארג ביד, קשר אחר קשר, על נול אנכי. שטיח גדול דורש חודשים, ואף שנים, של עבודה מדוקדקת. אך הטכניקה היא רק חצי מהעניין: העיקר הוא הדגם.
כל קישוט נושא משמעות. מדליוני גֶל, מוטיב הבוטה, חיות מסוגננות, צמחים וקמעות יוצרים טקסט שהאורגת «כותבת» בחוט.
מוך
שטיחים קשורים קלאסיים עם מוך צפוף — המפורסמים ביותר והעמלניים ביותר.
שטוחים
קילים, סומאק, פלאס, וֶרני — מוצרים שטוחים, לכל אחד טכניקה ודגם משלו.
קישוט
גֶלים (מדליונים), בוטה, צלבים, כוכבים, דמויות חיות — לכל סימן משמעות.
צבע
באופן מסורתי השתמשו בצבעים טבעיים: פואה, אינדיגו, קליפות עצים וקליפות רימון.
חומר
צמר, ולעיתים רחוקות יותר משי וכותנה. אורך חייו של השטיח תלוי באיכות החוט.
מורשת אונסקו
ב-2010 נוספה אמנות השטיח האזרבייג'ני המסורתית לרשימת המורשת של אונסקו.
עבודת ידמיד ליד
ידע שאינו נכתב
דגמים וטכניקות עוברים מאם לבת, ממורה לתלמיד — לרוב מהזיכרון יותר מאשר מרשומות. בכך נעוצה ה«בלתי-מוחשיות» של המורשת: היא חיה בידיהם של אנשים.
מוזיאון השטיחים שומר לא רק את השטיחים עצמם אלא גם את הידע הזה — בתמיכה באומנים ובהוראת המלאכה.
«בכל שטיח חבוי שמו של האומן — אך כתוב בדגם, לא באותיות».
שפת הקישוט